בַּלַּיְלָה שֶׁרָכַב עַל אִילָנִיּוֹת יְרֻקּוֹת יָדַעְתִּי
שֶׁהֵן יְרֻקּוֹת מִקּוֹלָן הַנּוּגֶה מְקַרְקֵר חַלּוֹנִי
סֶרֶנָדוֹת יוֹצְאוֹת לַיָּרֵחַ הָעוֹטֵף אֶת שְׁחוֹרוֹ
בְּהִלַּת מַחְשָׁבוֹת טֶרֶם שְׁקִיעַת הַחֲלוֹם
אַתָּה בָּאתָ שׁוּב לְרֶגַע וְאָמַרְתִּי לְךָ לֹא
אֲנִי וְלֹא אַתָּה מְדַבְּרִים אִם אֵי פַּעַם דִּבַּרְנוּ
זוֹ הָיְתָה חֲלִימָה בְּהָקִיץ מְתֻרְגֶּלֶת בֵּין סְדִינֵי
הַדַּפִּים וּבְכִרְכֵי סִפּוּרִים, הוֹ, סִפּוּרִים סְדוּרִים
בַּקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בַּלַּיְלָה שֶׁיָּרַד כָּל אֵימַת שֶׁלָּמַדְתִּי
אֶת סוֹדוֹת הַתְּפִלָּה.
[מתוך: חיים א. רכניצר, שבלת (ירושלים: 2015) עמ' 19]
