האווז

האווז 

בְּזָוִית הָעַיִן, תּוֹךְ נְסִיעָה

 שְׂמֹאלָה, בְּחַלּוֹן הַצַּד, כֶּתֶם.

 אַפְרוּרִי, מְעַט לָבָן, רְסִיס

 מִכְתָּם שָׁחֹור מְגַעְגֵּעַ, פִּסָּה מְדַדָּה.

 וּמִתּוֹכָהּ, אָה, רֶגֶל, מְטַפֶּסֶת

 וְנִתְקֶלֶת בִּשְׂפַת הַמִּדְרָכָה

 וּכְְבָר הָעַיִן נִמְתַּחַת לִרְוָחָה.

 רַק לָתֵת לוֹ מֵאָחוֹר דְּחִיפָה,

 אַף אִם קַלָּה. וּמָה זֶה

 עוֹד פַּעַם מְעִידָה.

הָרֶגֶל קָצְרָה, הַמְּכוֹנִית נֶעֱצֶרֶת

 נִרְאֶה שֶׁמַּשֶּׁהוּ כָּאן קָרָה.

 הַמַּאֲמָץ שֶׁלּוֹ לָזוּז חוֹרֵק 

כְּמוֹ גִּיר עַל פְּנֵי דְּמָמָה.

 נִמְתַּח צַוָּאר, נִצְטַמֵּק, וְשׁוּב נִמְשַׁךְ

 קָדִימָה לְרֶגַע הַקַּלָּה.

אַךְ הָרֹאשׁ

עַכְשָׁו כָּבֵד כְּמוֹ מְטוּטֶלֶת הֲפוּכָה

אֲנִי נוֹשֵׁף נוּ, וְאוֹי, וּמָה זוֹ, הוֹפָעָה?

 קָדִימָה, כֵּן, רַק עוֹד הֲנָפַת אֶבְרָה

אוּלַי תִּהְיֶה בְּכָל זֹאת הַמַּרְאָה.

חָלְפָה שְׁנִיָּה, וְעוֹד שְׁנִיָּה

כְּמוֹ הָיְתָה שָׁעָה זוֹ אֲרֻכָּה.

לֹא בָּרוּר לִי מִי

וְלָמָּה, וּמָה זֶה בְּעֶצֶם פֹּה קָרָה.

הֵנָּה, גַּם מֵאֲחוֹרַי כְּבָר מִצְטוֹפֶפֶת הַתְּנוּעָה.

וַאֲנִי רוֹכֵן קָדִימָה, פָּנַי פּוֹגְשׁוֹת אֶת הַשִּׁמְשָׁה.

הֵנָּה כָּךְ, הַתְּמוּנָה וַדַּאי תְּהֵא יוֹתֵר בְּרוּרָה.

 כֵּן, הוּא קָם, וְשׁוּב פּוֹסֵעַ, אֲנִי נוֹשֵׁם לִרְוָחָה.

 אַךְ לֹא, מָה זֶה הוּא עוֹצֵר, הוּא נִשְׁכַּב

 עַכְשָׁו, לְצַד הַמִּדְרָכָה אֲנִי

רוֹאֶה נוֹצָה

וְעוֹד נוֹצָה

ְאָז דְּמָמָה.

[שירים חדשים, חיים א. רכניצר]